אשליית השליטה

Everything is under control!

האומנם?

היום, בעידן הקורונה, יותר מתמיד אנחנו למדים שכלום, אבל ממש כלום לא בשליטה שלנו. אנחנו מתגעגעים לרגעים שהיה נדמה לנו שאנחנו בשליטה על המצב. קשה לנו לחשוב ולקבל ובטח לחיות לאורך זמן עם ההבנה שבעצם אנחנו לא יכולים לשלוט בכמעט כלום, מלבד באיך אנחנו מתמודדים, מקבלים ומכוונים את עצמנו בתוך המציאות .

יודעת שאלה מחשבות פילוסופיות מורכבות אבל אני רוצה לחבר את הרעיון הזה להורות... בדיוק סיימתי שיחה עם אם מקסימה שיש לה תינוקת בת 8 חודשים והיא סיפרה שהילדה שלה התחילה לאכול מוצקים וכמה קשה לה כאשר היא אוכלת פחות מהמנה הרצויה. לפני כמה ימים הדרכתי הורים אשר התעמתו עם ילדם בן ה8 על הכנת שיעורי הבית, שמעתי בקולם את הדאגה הרבה והכנה המלווה אותם באשר לתוצאה באם בילד שלהם לא יכין את מטלותיו.

אחת מחברותיי רבה עם ילדתה המתבגרת שלא תיהפך לצמחונית מתוך דאגה כנה לשלומה ובריאותה, הנערה התעקשה ומערכת היחסים בינן נפגעה.

יש אינספור דוגמאות. מאמינה שכל אחד מההורים חווה משהו דומה.

האם אין מקום לדעתנו ? האם אין מקום להכוונה שלנו? האם אנחנו לא אמורים ללמד את הילד שלנו מה חשוב?

האם אנחנו לא אמורים לדאוג לילד שלנו שלא ייגרם לו נזק?

השאלה הנשאלת היא - מה היינו רוצים ללמד את הילד שלנו?

אם אנחנו רוצים ללמד את הילד שלנו להבין את משמעות מעשיו, אם אנחנו רוצים ללמד אותו מהי אחריות, אם אנחנו רוצים ללמד אותו להקשיב לעצמו, לתחושת הרעב והטעם שלו הרי שאנחנו צריכים להיות הראשונים המעודדים זאת, כי הרי הילד שלי ואני היא לא אותה ישות!

אנחנו רגילים לראות בילד שלנו מעין המשך ישיר של עצמנו אבל הוא אדם בפני עצמו, עם טעמים משל עצמו, רצונות משל עצמו והבנות שהוא צריך ללמוד בעצמו כדי שיוכל לפעול למען עצמו וכדי שיוכל ללמוד מהו שיקול דעת, ומהן התוצאות של מעשיו..

לדעה שלנו יש מקום. מקום חשוב ומשמעותי, אבל היא רק הדעה שלנו.

מחובתנו כהורים לומר אותה אבל לאפשר לילד שלנו להחליט על פי שיקול דעתו. (אסייג זאת, למעט במקרי סכנה ממשית). זו אומנות של ממש להיות מסוגל לומר את הדעה מבלי לכפות אותה, לעמוד מן הצד ולראות את הילד שלנו בוחר ועושה משהו שאני ממש לא תומך ומסכים.

זו אומנות של ממש להרפות מאשליית השליטה ולאפשר לעצמנו להצמיח על ידנו אדם בעל רצונות, צרכים, רגשות ודעות אשר יהיה נאמן לעצמו ויבין את משמעות מעשיו.

ואחזור לאותה תינוקת מתוקה ואמה המקסימה, כי הרי אם ילדתה לא רעבה או לא טעים לה - גם אם האם תתעקש ככל הנראה בתה לא תאכל אבל אם אותה אימא תגיד לעצמה ולבתה "אני מבינה שהירק , המרק, המנה הזו לא לטעמך, או שאת לא רעבה כרגע, אז אכבד את מה שאת אומרת לי ואסמוך עליך שכאשר תהיי רעבה את תאכלי..." אלמד את הילדה שמקשיבים לה, שהיא זו ששולטת בגופה ואין היא צריכה להיאבק הרי שאחסוך לשתינו הרבה מלחמות מיותרות.

אז איך כן?

הכרות עם רגש הקנאה, בדיוק כמו כל דבר אחר שאנחנו מסבירים לילדים שלנו אנחנו מסבירים על קנאה, נותנים שם לרגש, מספרים גם על עצמנו מקנאים כדי לאפשר תחושה לגיטימית להרגיש רגש זה, מדברים ממה הרגש הזה נובע, ושוב נותנים לגיטימציה לסיבות בגללן אני מקנא.

אנחנו לא מנסים להעלים את הקנאה, אנחנו רק מדברים אותה מתוך קבלה שלה ולא ממקום חושש ממנה, כאשר נתנהל כך נתחיל דו שיח עם הילד שלנו ונאפשר לו גם פורקן וגם נקרב אותו אלינו ונוכל ללמד אותו דרך התמודדות מיטיבה עם רגש הקנאה.

אז כן, מותר לקנא. ולא כדאי לפחד ממנה.